אתמול בלילה צפיתי בתחרות ADCC – תחרות גראפלינג (ג’יוג’יטסו ברזילאי ללא חליפה).

בגדול ניתן להבחין בשני סוגים של מתחרים (וזה לא מנצחים ומפסידים) אלא אילו שהבסיס שלהם מגיע מאימוני חליפה או לכל הפחות מתאמנים אצל מאמנים שעיקר הבסיס שלהם מגיע מעבודה עם חליפה לעומת אנשי הדור החדש של הגראפלינג (מכונים כמו 10th Planet ואחרים).

ניתן להבחין בסגנונות השונים בעיקר בתחום עבודת בריחי הרגליים ששם זה הבסיס של אנשי הדור החדש ורוב עבודתם מכוונן ללכידת הרגליים. הם כמעט תמיד יעבדו מלמטה ורוב הנסיונות שלהם להוציא משיווי משקל נועדים כדי ללכוד את הרגל שהמשקל מוסט ממנה ומשם ל Heel Hook, Reverse Heel Hook או Knee Bar.

באופן כללי הם היו מסוכנים יותר בתחרות והקרבות שלהם נוטים להסתיים בהכנעה (ופציעה …).

לעומתם הסוג השני של המתחרים עם הרקע באימוני חליפה סיגנונם יותר של השגת פוזיציה טובה יותר והכנעה ממצב עדיף כמו סייד או גב. וכשעובדים מלמטה מחפשים יותר או המשולש והבריח על היד. לרוב (לא תמיד) רמת המיומנות בהכנעות רגליים נמוכה יותר מהחברה מהסוג השני.

אז מי יותר טוב?

אם נבחן את שני הסוגים בתחרויות שמותאמות לחברה מהדור החדש כמו ADCC ו EBI אין ספק שרמת המסוכנות של החברה מהדור החדש עדיפה ברמות המתחילים והבינוניים.

ברמות הגבוהות ביותר אני חושב שהמצב מתהפך והתוצאות במפגשים האחרונים מצביעים על יתרון אצל אנשי החליפה.

אני חושב שאנשי הדור החדש ממוקדים יותר בעבודתם ולכן מגיעים למיומנות גבוהה על חשבון ידע רחב יותר בשאר הפוזיציות. אנשי הדור “הישן” עובדים עם ובלי החליפה על כל מגוון המצבים ולכן סגנונם “שלם” יותר אך בתחרויות כאילו ללא חליפה קשה יותר להכניע.

שורה תחתונה:

כמובן צריך לשלב בין האימונים כדי לזכות בטוב שבשני העולמות והאולמות.